אני הולכת עם זה הרבה זמן ואפילו מתלבטת ומשתפת בקול רם אנשים שקרובים אליי. לפעמים אני מרמזת ולפעמים אני פשוט אומרת את הדברים כמו שהם "לא טוב לי בעבודה". "לא טוב לך? תעזבי" אומרים לי. על מה את בכלל מתלבטת. אז זהו, שאני מתלבטת וכנראה שיותר מידי.
למה אני מתלבטת? נראה לי שזה בגלל שאני מרגישה אחריות גדולה. שזה אמנם לקח זמן להיכנס לענייניים אבל כרגע אני עושה דברים ממש חשובים ומשמעותיים. שאני נוגעת באחד התחומים החשובים והוא כל כך מהותי למקום ולאנשים. שאני באמת מקדמת ומשפיעה. קרה לכם? אני לא מצליחה להפריד בין הרגשת האחריות שקיימת בי היא בעצם לא שלי ושתכלס יש מנהלים מעליי וזה באחריותם. שאני מרגישה שגם הם קצת חסרי אונים. שאם זה היה בידיים שלי הייתי עושה את הכל כל כך אחרת.
אז למה אני מתלבטת? כי זה לא פשוט להחליט. ככה זה הכי אמיתי. לא פשוט אבל הכרחי. לא פשוט כי אני לא יודעת מה הדבר הבא שימלא את זמני והכנסתי (אבל משום מה לא ממש נותנת לזה להשתלט עליי), כי זה שינוי מהמוכר ועוד ועוד.
ולמה אני חייבת לסיים ולעזוב? כי יש רגע כזה שצריך להבין שעשיתי ככל שיכולתי ועכשיו זה כבר לא במגרש שלי. רגע שבו אני חייבת לחשוב על עצמי ועל מה טוב לי ולא רק על מקום העבודה. רגע שבו אני מבינה שהמקום מתיש אותי רגשית ושממש לא בא לי ללכת אליו בבוקר. פשוט לא בא לי!
השתגעתי? לעזוב את העבודה עכשיו? לא השתגעתי. ועכשיו? יש זמן שהוא יותר נכון מעכשיו? תגידו לי אתם? אנחנו בקורונה טיים! בחצי שנה הראשונה שם הרגשתי שזה לא זה וחיכיתי. חשבתי שהדברים ישתנו ושכדאי לתת לזה צ'אנס. ועכשיו שנה וחצי אחרי נראה לי שנתתי מספיק צ'אנס. שמה שיכל לקרות כבר קרה ומה שלא, לא קרה וכנראה לא יקרה בעתיד הקרוב.
ולפעמים צריך לשחרר כדי שהדבר הבא יגיע… וזה נראה לי רגע כזה. רגע של ביצה ותרנגולת. מה יגיע קודם? הסיום שלי או הדבר הבא? נראה לי שאני חייבת לפנות מקום. בלב, בבטן ובראש למשהו חדש שימלא את נפשי.
חלף שבוע, הודעתי על סיום. זה היה יום כזה, כמו כל הימים בתקופה האחרונה, שבדרך לעבודה אני מדברת לעצמי וחושבת מחשבות על סיום. "היום אני מודיעה ומסיימת את זה" אני אומרת לעצמי ולא עושה דבר. אז זהו, השבוע זה קרה והודעתי! כל היום התבשלתי, הבטן כאבה, האחריות שבתוכי נעשתה כבדה מאוד וזה כבר היה טו מאצ' בשבילי. אז הודעתי ובלב כבד נסעתי חזרה הביתה.
חלף עוד שבוע, ואני מרגישה הרבה יותר טוב. יש קמצוץ של כאב ואכזבה מכך שהדברים יכלו להיות אחרת ובכל זאת שלמה עם דרכי ובחירתי. שואלת את עצמי אם עשיתי את כל שביכולתי כדי שזה יצליח ועונה שכן! וכן, יש גם הקלה גדולה. לדעת שעשיתי את זה והוצאתי את זה מהמחשבות למעשים ושהסיום הזה יאפשר למשהו חדש להתחיל ושבסה"כ יהיה טוב (למרות הכל ואולי בזכות הכל).
מוכר לכם? מי מכם הולך עם זה בבטן קצת יותר מידי זמן ורוצה לסיים את העבודה ומחפש קצת אומץ? קצת פוש בקבלת החלטה תכלס? אני כאן 😊
** בתמונה – סופ"ש במדבר – מקום טוב לחשוב בו.
השארת תגובה