איך הגעתי להיות ילדת חוץ בקיבוץ?

באוגוסט האחרון חלפו 30 שנה מאז שנחתתי בקיבוץ. למה נחתתי? מפני שבאמת ככה זה היה. הגעתי עם אמא שלי ז"ל מארצות הברית וזה היה אחרי שגרנו שם כבר שנתיים. המשפחה שלי ירדה מהארץ, זהו, אמרתי את זה. הייתי אז בת 11 ואבא שלי ז"ל החליט שהגיע הזמן שלו לבדוק ולגלות את ארץ האפשרויות הבלתי נגמרות, ובאותה הנשימה שבה הוא החליט לגביו הוא גם החליט עבורנו, כל המשפחה. "למה לא שנבדוק ביחד?" אני מניחה שככה הוא אמר לעצמו. אמא שלי שהייתה דמות מיוחדת (ארחיב בהמשך) לא רצתה להיות זו ש"מפרקת את המשפחה" ולמרות שלא התלהבה מהרעיון נגררה אחרי אבא שלי והתחילה חיים חדשים באמריקה הגדולה.

ככה הגעתי לאמריקה, ילדה בת 11 שהולכת לאן שההורים הולכים. בלי מקום ולו הקטן היותר למחשבות של "אולי זה לא בשבילי? אולי אשאר בארץ?". וככה חלפו להן שנתיים שלמות. במהלך השנתיים האלו היה לי קשה, כנראה מאוד קשה. בארץ הייתי ילדה חברותית ונהנתי ללכת לחברות אחרי בית הספר. באמריקה ה- SCHOOL BUS השאיר אותי כל אחר הצהריים בבית. המרחקים ביני לבין החברות מהכיתה היה רחוק ולאמא שלי לא היה רישיון נהיגה. אבא שלי היה בעבודה וככה יצא שכל אחר הצהריים הייתי בבית, בחדר שלי, מקשיבה למוזיקה ומשחקת עם האחים שלי. השתעממתי. ממרחק הזמן אני חושבת שזה היה תחילתו של גיל ההתבגרות. רציתי יותר לעצמי ולא מצאתי את הדרך או המקום לעשות את זה בארץ הזרה. התגעגעתי לארץ.

ההורים שלי ראו אותי! ועל כך אני אסירת תודה עד היום. הם ראו את הילדה שלהם הופכת לנערה קצת סגורה, קצת עצובה, קצת לא מוצאת את מקומה והיו קשובים לרצונות שלי, ללבטים שלי ולמחשבות שהחלו להתבשל בראשי על החזרה לארץ. רציתי את מה שהכרתי והתגעגעתי. מאוד התגעגעתי לחברות שלי, לחופש שלי, לעצמאות שלי. אמא שלי סיפרה פעם שמעולם לא היה צריך לקרוא לי לחזור הביתה. שהיא תמיד ידעה שאני בטח נמצאת אצל אחת החברות שלי ושאחזור כשיהיה ערב. וכך היה. כבר אז הייתי אחראית, עצמאית ומסודרת :-).

לקראת תום השנתיים הראשונות אמא שלי השתכנעה שאולי כדאי שאחזור לישראל. לבד. וזה היה מהפך ענק עבורי. אני לא זוכרת אם זו אני הייתה שהעלתה את האפשרות אבל מיד אהבתי אותה. התאהבתי ברעיון! אני? לבד? חוזרת לישראל שאני כל כך אוהבת. חזרתי לחייך ואמא שלי ביחד איתי. זה היה כאילו חזר לי הצבע לפנים. אחרי שנתיים של חיים ככה-ככה פתאום ראיתי אופק ושמחתי. בעיקר שמחתי וסמכתי על אמא שלי. שהייתה קשובה לי עד הפסיק האחרון של בקשותיי. שהייתה לי לאוזן ולכתף במציאות החדשה של חיי ושבתוך כל חיי המשפחה והארץ הזרה שאיתה היא התמודדה ידעה לאפשר לי את המקום שלי ולתת לעצמה זמן וצ'אנס לנסות לעזור לי להיות במקום שעושה לי טוב, למרות האפשרות של פרידה בינינו.

וככה היה, התחלנו (יותר אמא שלי כמובן אבל אני הייתי שותפה פעילה ביותר, זוכרים שחזרתי לחייך?) לחפש לי דרכים ואפשרויות לחזור לארץ לבד היות והיה ברור כבר מההתחלה שכל המשפחה נשארת באמריקה. באיזה שהוא שלב אמא שלי חשבה על האפשרות שאחזור לארץ לפנימיה. היא עשתה כמה טלפונים (לא היה טלפון נייד לפני 30 שנה!) והגיעה לפנימיה שחשבה שתתאים לי, לפחות מרחוק זה מה שהיא חשבה. היא ביקשה מסבתא שלי, שהתגוררה בארץ, ללכת לבדוק ולראות בעיניים את מה שהיא לא יכלה לעשות מהמרחק שמעבר לים. וכך היה. סבתא שלי הלכה ובדקה ושאלה והטילה וטו. "אין מצב שהנכדה שלי הולכת למקום הזה" היא אמרה בזמן שדיברה עם אמא שלי ועדכנה אותה אחרי בדיקתה. "יש שם סמים". תנסו לדמיין, שיחת טלפון מעבר לים, סבתא שלכם מחפשת לכם מקום להיות בו, אתם לא מכירים את המקום וכל מה שיש לכם זה את הדעה שלה ואת המילה "סמים" בראש. מה אתם הייתם עושים? כמובן שהאפשרות הזו ירדה מהפרק ואיתה ירד גם החיוך שלי מהפנים.

אמא לי היקרה לא אמרה נואש והמשיכה בחיפושים כשתאריך פתיחת שנת הלימודים ברקע מאיים על דחייה של עוד שנה, משהו שממש לא היה בא בחשבון מבחינתי. והחיפושים המשיכו והמשיכו עד ש…. אמא שלי הגיעה לתנועה הקיבוצית וגילתה אפשרות שנקראת – להיות ילדת חוץ בקיבוץ. לא ידענו דבר ולא חצי דבר על קיבוץ, מעבר לזה שכשהייתי תינוקת ההורים שלי ניסו במשך 3 חודשים לגור בקיבוץ אשדות יעקוב איחוד או מאוחד. אני לא יודעת איזה ובכל אופן זה ניסיון שלא צלח בעיקר בגלל אבא שלי שלא אהב שאומרים לו מה לעשות :-). הקיבוץ של פעם וגם קצת שהיום :-).

אז פתאום היה קצה חוט ואני הרגשתי את זה יותר כמו חבל שבא לי כבר שימשוך אותי אליו ושיחזיר אותי לארץ. ראיתי אור בקצה למרות שממש לא ידעתי לאן אני כביכול רוצה ללכת ומה מחכה לי שם במקום הזה שקוראים לו קיבוץ. אמא שלי התחילה להתכתב עם התנועה הקיבוצית. כנראה שהייתה שם מחלקה שעסקה בשידוכים בין ילדים שמחפשים להיות ילדי חוץ בקיבוץ לבין קיבוצים שמעוניינים לקלוט אליהם. אז היו מכתבים וכל מכתב לקח לפחות חודש עד שהגיעה אליו גם תשובה. הסבלנות שלי פקעה… לאחר תקופה של הלוך חזור של מכתבים ולא מעט טלפונים התברר שנמצא עבורי מקום והיו שתי אפשרויות על הפרק. לי ממש לא היה אכפת ורק רציתי לשמוע כבר את מנועי המטוס מתגלגלים לכיוון אחד – חזרה לישראל. בתנועה אמרו שיש מקום בשני קיבוצים: קיבוץ בית השיטה וקיבוץ כברי. צמד מילים שלא אמרו לי כלום וכבר הייתי מאוהבת בהן קשות.

ההחלטה בין השניים הייתה של אמא שלי האהובה וכשתשמעו את הסיבה שלה בכלל תצחקו. אמא שלי בחרה בקיבוץ כברי בגלל שהייתה אז ועד היום רכבת שנסעה משדה התעופה נתב"ג ועד לנהריה! היא ידעה שהיות והם ממשיכים לגור באמריקה אנחנו נמשיך ונהיה על הקו בטיסות הלוך וחזור ויותר נוח וקל להגיע לשדה התעופה מנהריה מאשר מקיבוץ בית השיטה – צודקת! וצדקה גם אז מלפני 30 שנה! וכך היה. עם הבחירה הזו שעשתה לפני 30 שנה הגעתי להיות ילדת חוץ בקיבוץ כברי. זה היה באוגוסט 1988.

אני מודה עד היום לאמא שלי שעשתה את הבחירה הזו עבורי ועזרה לי ליצור לעצמי מסלול חיים אחר. על שהייתה קשובה לי ולרצונות ולצרכים שלי וששמה אותם בעדיפות עליונה עד שנמצא המקום המתאים עבורי, ואת זה גיליתי בהמשך כמובן. על שלא ויתרה עליי גם במשך השנים שאחרי וסייעה לי לשמור על קשר חם ואוהב עם המשפחה שמעבר לים. אני יודעת שהיה בה געגוע עז אליי, אל הילדה הקטנה שלה שגרה הרחק הרחק ממנה ולצד זה אני יודעת שהיא אהבה אותי אהבה ללא תנאי ורצתה רק את הטוב עבורי וכך עשתה.

על החיים בקיבוץ, הקשר הבלתי נפרד שלנו מאז ועל מה גיליתי כשהגעתי לשם, ילדה בת 13, בפוסט הבא. יש למה לצפות 🙂

6 תגובות
  1. הילה פלא לוי

    איזה אומץ לשלוח ילדה בגיל כל כך צעיר לארץ אחרת רחוק ממך, למרות הקושי הרב לאתר את המקום הנכון אמך לא התייאשה וזה מדהים בעיניי.
    מחכה בקוצר רוח לשמוע על המשך הדרך המאתגרת שעברת.

  2. יעל

    וואו, איזה סיפור! מחכה לקרוא את ההמשך ?. ואיזו אישה מיוחדת אמא שלך. זה כל כך לא מובן מאליו שהיא תחשוב על רעיון שירחיק אותך ממנה.

  3. איילת דגן

    אמא קשובה ביותר. החלטה לא פשוטה ואמיצה מאוד מצד שתיכן. סקרנית לקרוא את ההמשך.
    בכל פעם שיצאנו לשליחות הקדשנו המון מחשבה לשילוב הילדים. כנראה שהדבקנו אותם בסקרנות לגבי העולם הגדול והם מאוד נהנו. כך הם גם מספרים כבוגרים. אבל תמיד שהגיע הרגע לחזור ארצה ההתרגשות לקראת היתה בשיאה לבית ולחברים שהשאירו כאן.

השארת תגובה