"זה לא יעבוד לה? מה היא עושה?
מי יבוא בכלל? מי צריך את זה?
מה היא בדקה בכלל לפני שהתחילה?
אם אתם שואלים אותי אין לזה סיכוי!
מה היא נפלה על כל הראש?
איפה האחריות שלה?
בבוקר? מי מגיע בבוקר?
בערב? מי בכלל יוצא בערב מהבית?
בצהריים? כולם עובדים. מי יבוא אליה?
עכשיו? בגיל 20, 30, 40, 50, 60, 70, 80 ?
עכשיו? יש לה עבודה מסודרת ותנאים. מה היא עושה?"
ועוד ועוד ועוד משפטים שנזרקים לחלל ונאמרים לפעמים בבוז, לפעמים בציניות, לפעמים מקנאה, לפעמים מחוסר הבנה, לפעמים סתם. פשוט סתם. מכאיבים סתם ופוגעים סתם. באמת בלי כל סיבה.
לא מזמן שודרה תכנית מאוד חשובה – מקצועות נעלמים – המערכת עם מיקי חיימוביץ'. מי שלא ראה הפסיד ואני ממש ממליצה לנצל את הקישור, ללחוץ ולראות. התכנית מדברת על השינויים הגדולים שאנחנו עוברים בעולם התעסוקה המתפתח ועל מקצועות רבים שכבר ברגעים אלו בתהליכים של היעלמות מהעולם. התכנית מעוררת בהרבה מובנים ואני לא רוצה לקלקל לכם את הצפייה. כן אספר שהיא עוסקת בהרבה מהעולמות והתכנים שמעניינים אותי – שגית כהן – ובשנים האחרונות יותר מתמיד. אוסיף ואומר שהדגש הכי חזק שעולה ממנה, בין כל שלל התוכן החשוב, עוסק בצורך הקיומי שלנו ללמוד ולפתח יצירתיות מגוונת שתסייע לנו בתחום העבודה בעולם החדש שבו אנו נמצאים, חיים ומגדלים את ילדינו.
אנחנו חיים בעידן שאין בו ברירה! כשהילדים שלנו היו חוזרים מהגן עם ציור (קישקוש, בואו נודה על האמת!) נהגנו להתפעל ולהחמיא להם, כאילו היו אמנים שמציגים במוזיאון, למרות שלא זיהינו אפילו דבר מוחשי אחד בציורם של הזאטוטים. אז, פעם פעם, הסבירו לנו כמה זה חשוב לעודד את היצירתיות של הילד. שידמיין והרבה, זה חשוב! אמרו לנו, אז אמרו. עם הזמן הפסקנו להתפעל (לא כולנו ולא לגמרי). וכך, לאט לאט זה ירד והצטמצם. נשארו כמה שרידים אבל בסה"כ חלקנו הגדול נשארנו "מגדלים" ופחות "מעודדים, מפתחים". פתאום עם כל הטכנולוגיה שאנחנו המבוגרים מייצרים (לטוב ולרע), הילדים של היום מבלים את זמנם במסך, מעליו ומתחתיו. מבטם קדימה, לא שומעים אפילו רכבת שצופרת. הם דור חדש – אני יודעת!
אנחנו חיים בעידן שחייבים להתעורר! ולכן, מבחינתי, כשמישהו עושה משהו! כל משהו! זה נהדר! קודם כל זה יותר מכלום, זה יותר מאפס וזה יותר ממה שהוא עשה אתמול. ולפני כן זה אומר שהוא חשב, הוא דמיין והוא עושה משהו שאולי יצליח. אבל… הוא עושה! וזה מה שחשוב. נכון, לפעמים לא נצליח. לא כולם מצליחים ובטח לא בהכל, אבל את מי שעושה ומנסה אני מעריכה בעשרות מונים.
אנחנו חיים בעידן שמחייב יצירתיות! וזו חובתנו לחשוב, לדמיין, להמציא, לפתח, להתנסות וגם להיכשל. הכל בסדר. צריך לזכור תמיד שזה יותר מאפס, יותר מכלום וזה בטח הרבה יותר מהבחירה בישיבה על הכורסא מול המסך ולפתח אדישות, ריחוק, לפעמים גם השמנה וקשיי ראייה וכאבי גב.
אנחנו חיים בעידן של חוסר ביטחון! וזה מחייב אותנו להפוך כל אבן ולמצוא את המחר שלנו בעצמנו. ללמוד דברים חדשים, לעשות דברים אמיצים, להעז, לעוף רחוק רחוק ולא להביט לשנייה אחורה או לצדדים. רק קדימה. להקשיב לקול הפנימי שמרגיע ואומר "יהיה בסדר" ולהקטין את השדים שמנסים לשים מקלות בגלגלים. ללכת על כל הקופה, גם אם היא קטנה וצנועה וגם אם היא לוקחת זמן ואפילו אם יש אליה כמה מדרגות בדרך.
ולכן, כשאני שומעת משפטים סתמיים שנזרקים אל החלל מבלי להבין את המהות האמיתית, קצת קשה לי, אני מודה. זה נכון ליום יום של כולנו וזה נכון במיוחד לבעלי עסקים שנדרשים להמציא עצמם כל יום מחדש. ששום דבר לא מובן מאילו עבורם והם פשוט חייבים חייבים לנסות עד שזה יצליח, עד שזה יהיה הזה שהם רוצים שיהיה.
אנחנו לא חייבם לצרוך את כל המוצרים ואת כל השירותים הקיימים בעולם, אלא רק את אלו שעונים על הצרכים שלנו, אני בעד וזה ממש בסדר, ככה זה. ולגבי האחרים, ברוב המקרים כלום ובמקרה הטוב – מילה טובה, עידוד, פרגון. בבקשה אל תשכחו שהכל מתחיל ומסתיים באנשים. תנו כבוד. הם קמים בבוקר ליצירה, פיתוח, חשיבה ודמיון. הם ללא ספק, מכינים עצמם אל המחר, כל אחד בדרכו.
המון הצלחה לכל העושים – באשר הם.
הייתי חייבת – במקום השיר הקבוע – לתת לכם מתנה ששווה המון. 2 דקות מזמנכם.
השארת תגובה