ישבנו בשמש ביום כזה שהפתיע בתוך החורף והקור. זה היה מהימים האלו שכל שכדאי לעשות הוא לשכב על איזה דשא ירוק עם מחצלת, כרית ותרמוס של תה חם. ברגע אחד החלטתי לשחרר מעצמי ולשתף את שעל ליבי. זו הייתה הקלה. עד לאותו הרגע לא ממש הבנתי למה נוטים לשמור דברים בסוד. נכון שיש דברים שטוב שיישארו ללא כל שיתוף, אבל למה?
כחלק מהלמידה שלי נחשפתי להרבה אנשים טובים שמשתפים יום יום בעשייתם המוצלחת וגם בזו שפחות. שמתי לב, שכאשר אני מקשיבה, לומדת ומכירה יותר אני מרגישה שאני לא לבד בחוויות שלי. מכירים את זה שאישה בהריון חושבת שכל הנשים בהריון איתה? אז ככה זה כנראה בכל תחום. פתאום כשהתעניינתי במשהו כולם מסביבי גם התעניינו. וכן, כאשר אנחנו שומעים ורואים שאנשים אחרים עושים את מה שאנחנו היינו רוצים – נבנה הביטחון לעשות גם את הצעד. ולא, זה לא חייב להתחיל במשהו גדול. אפשר להתחיל ממש בקטן.
מיטב המנטורים הפועלים כיום זכו להשראה ממנטורים אחרים שקדמו להם וכך הלאה. ואני בטוחה שככל שתזכרו באירועים משני חיים או פורצי דרך שעברתם תגלו שהם קרו מפני שהסתכלתם סביב וראיתם מישהו אחר שעושה את אותו הדבר שאתם רוצים לעשות. אפשר ללכת יותר אחורה ולחזור לבסיס החיים ולהתפתחות הטבעית של תינוק ולראות כמה הוא למד ומתפתח מזה שהוא מחכה אותנו או את סביבתו הקרובה.
אז נחזור ליום שבו השמש ליטפה את פני ובו בחרתי לשתף. לא חלף שבוע מאותו היום, אולי יומיים שלושה, ומתקשרת אלי החברה. "קניתי בית" היא אומרת מעברו השני של הקו. ואני, המומה ככל שאהיה מהזריזות שבה פעלה, הרגשתי ברקיע ה-9 לפחות. למה? "כל ילד זקוק למבוגר אחד שיאמין בו" – הרב קרליבך. ככה הרגשתי. אני לא יודעת מה בדיוק היה שם בשיתוף הזה שלי שנתן לחברה שלי את הפוש ללכת עם החלום שלה, אני כן יודעת שעזרתי לה לראות שזה אפשרי, הרבה יותר בקלות ממה שהיה נדמה לה.
השארת תגובה