ואני אומרת, יש רגעים כאלו. לכולנו יש רגעים כאלו ואל תספרו לי סיפורים (או לעצמכם). אנחנו מתכננים, נערכים וכבר ממש בהוצאה אל הפועל משהו נעצר, נתקע ומשתבש. וכן, זה ממש מאכזב ומבעס ומרגיז וכל התשובות נכונות. אני יודעת, עברתי רגע כזה ביום חמישי. כן, ביום חמישי הגדול. היום שאלפי הורים חיכו לו הגיע וגם אני חיכיתי. וחיכיתי וחיכיתי וחיכיתי. ובאמת שהוא הגיע, רק ממש רחוק מכל מה שחשבתי שהוא יהיה עבורי. כבעלת עסק קטן, שחודשיים של קיץ קצת שקטים (מסיבות שונות ומוצדקות) יצרו אצלי ציפיה ליום מרגש במיוחד. התאכזבתי ואז הפסקתי להתאכזב.
מה קרה?
לרגע (ממושך) לא מצאתי את עצמי. הבית היה שקט. כולם הלכו ונותרתי לבד. אני והמחשבות. חשבתי אולי לסדר קצת ולארגן, לעשות קצת כביסות – אבל לא התחשק לי. ניסיתי לקרוא – ולא הצלחתי להתרכז. שקלתי לחזור לרשימות המפורסמות שלי – אבל לא מצאתי בהן עניין. הרגשתי לא מרוכזת ומותשת ובעיקר חסרת מנוחה.
מה הבנתי?
שיש זמן לכל דבר ושחשוב גם לעצור רגע ולנוח.
שיש משהו טוב בחוסר שקט הזה שנכנסתי אליו, הוא מאלץ אותי לנשום עמוק ולהסתכל סביב.
שכביסה וסידור הבית יהיו שם גם מחר וגם אחרי מחר אז אין לי מה למהר דווקא עכשיו.
שזה בדיוק מה שאמור להתקיים ב-1 בספטמבר ואם ככה אז אין לי סיבה להתנגד.
שגם חוסר מעש זו פעולה מבורכת ביותר. פעולה? חוסר פעולה?
שאני אוהבת שקט והכי את הדברים הטובים שבאים לצידו.
עם מה אני ממשיכה הלאה?
עם הידיעה שזה יכול גם לקחת כמה ימים, לא נורא, כדי לחזור לשגרה המבורכת.
עם כוחות חדשים ש"אולצתי" לאגור בעקבות המנוחה ש"נפלה" עלי.
עם בהירות, רצון ונחישות שמאפשרים לחזור לעשייה שמקדמת אותי עוד ועוד ועוד.
עם ידע רב ומרתק מהספר שאני עומדת לסיים תוך יומיים (לאור הזמן "הפנוי" ש"נפל" עלי).
עם הרשימות האהובות שלי – מי אני ללא הרשימות? שדוחפות אותי קדימה מילה אחר מילה.
מכירים את ההרגשה של חזרה לשגרה? גם אתם קצת מותשים מהקיץ?
אני כאן לתמיכה ולכתיבה, מוזמנים להיות בקשר.
פשוט כדי שיכירו אתכם.
השארת תגובה